אני רוצה לספר על צריף אחד במיידאנק.
צריף רגיל ככל הצריפים עד כמה שאפשר להגיד על הצריפים שהם רגילים.
נכנסים לצריף בתוך הצריף יש נעליים. מאות אלפי נעליים.
נעליים בלות, דהויות משנים, חסרות צבע וחסרות צורה,
ניצבות שם כגוש אחד שחור.
מדיפות ריח עז של מוות. מתחילים ללכת בפרוזדור שנוצר בין ערימות הנעליים.
ככל שמעמיקים נסוג האור ובלא להרגיש תופס את מקומו החושך.
ואז אנו מוצאים עצמנו במקום חשוך, לא רואים דבר. רק הריח החזק של המוות ניצב שם. אופף אותנו מכל עבר.
עומד שם כישות חיה המאיימת לבלוע אותנו.
ממשיכים ללכת ואז, לפתע, בתוך גוש הנעליים השחור, חסרי הצורה, רואים כתם אדום.
נעל קטנה אדומה של ילדה קטנה ניצבת שם. בין אלפי הנעליים הדהויות. השחורות שמרה נעל זו על ציבעה ועל צורתה.
ואז לפתע הכול מתבהר, הרי אלפי הנעליים היו פעם אלפי אנשים חיים.
היום אלפי הנעליים הן אלפי אנשים מתים.
והנעל כמו אומרת - אסור לך לרגע לשכוח אסור.
נעל קטנה ניצבת שם כנר יזכור ומצוה: אתה היית כאן ולעולם לא תשכח - לנצח תזכור!!!